יום ש', יג’ בשבט תשע”ט
    - - -  
בחלל צר ובשקט בולט, כמו בבית אבלים, מבקרים מאות במוזיאון חדש בירושלים - מוזיאון גוש קטיף. הביקור ב"חדר השחור" הוא שיא החוויה במוזיאון שנפתח לפני כחודשיים, והפך לאתר החובה לדתיים בחג

לכתבה המקורית ("הארץ"): http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1029465.html משפחת השאש (דוד, מרים וילדיהם) במוזיאון גוש קטיף בירושלים, אתמול. מפגן הרואיות תצלום: דניאל בר-און / ג'יני נער ששתי ידיו נתונות בגבס עד המרפק וחולצתו ב"כתום התנתקות" נראה בסרט שמוקרן "בחדר השחור" במוזיאון גוש קטיף, כשהוא נגרר בכוח על ידי שוטרים. הביקור בחדר הזה, שקירותיו צבועים בשחור, אמור להיות שיא החוויה במוזיאון שנפתח לפני כחודשיים בירושלים. יש בו כמה צילומים חזקים של הצלם זיו קורן מההתנתקות - כמו צילום ענק בתאורת לילה של שוטרים על סוסים - ומסך שעליו מוקרן סרט מפינוי נווה דקלים. המבקרים בחדר שמרביתם דתיים לאומיים, ובהם עקורי גוש קטיף עצמם, צופים בסרט בעיניים קרועות לרווחה. וכשסצינה סוחטת דמעות אף יותר, שבה תושבי נווה דקלים נראים מוציאים את ספרי התורה מבית הכנסת, העיניים של כמה מהם מתלחלחות. פס הקול, מוזיקה חסידית עצובה, רק מעצימה את הדרמה. נערה אחת נצמדת לחברתה ונראית כמי שעוד רגע תתמוטט. נראה שמוזיאון גוש קטיף הפך להיות אתר חובה בחג הסוכות השנה של המבקרים בירושלים מקרב המגזר הדתי לאומי, לצד הכותל והרובע היהודי. שורת העגלות הריקות במעבר הצר שמוביל לדירה שהוסבה למוזיאון, ממחישה שמשפחות זורמות לכאן על טפן וילדיהן, ובפנים כמובן מעידים על כך הצפיפות והדוחק. ואמנם, לדברי יענקל'ה קליין מנהל המוזיאון, ביקרו בכל אחד מימי חול המועד כ-600 מבקרים ומאז היפתחו ביקרו במוזיאון כ-10,000 איש. התאורה בחדרים רכה. מחלק מההצילומים נשקפים ילדים יפים עם הכיפות הגדולות האופייניות או משפחות מחייכות למצלמה, או תמונות מאחת פעולות המחאה הפסיוויות שהתקיימו לפני ההתנתקות כמו השרשרת האנושית. הרושם המתקבל מבחירת הצילומים הוא של מפגן הרואיות. האלימות צונזרה, הרגשות הקשים, ההתלהמות - כל אלה נמצאים בחטף בסרטים המוקרנים. הציורים לא מביעים מחאה אלא השלמה שקטה, מקצתם מתארים אנשים כמעט בגודל טבעי. אנשים שאפשר להזדהות אתם. קליין, מנהל החדשות ב"מקור ראשון" בעבר ובמאי סרטים, מודה שההעמדה האמנותית ואופן בחירת העבודות על ידיו נעשו מטעמים הסברתיים. "אנחנו מנסים לשנות תפישות כדי למנוע בעתיד שדבר כמו ההתנתקות יתרחש שנית". ניסיון נוסף הוא לספר מחדש באמצעות מדריכים את ההיסטוריה של גוש קטיף על ידי יצירת רצף בין היישוב הקדום לפני כ-3,000 שנה להתיישבות בגוש קטיף. אך היו מבקרים שהעירו שהחלק ההיסטורי משעמם מדי והעדיפו לשקוע בזיכרון של ההתנתקות. לדברי אחד המבקרים, יואל השאש מאשקלון, "כמו שלא זוכרים היום את ימית, מה בעוד חמש שנים יזכרו מההתנתקות?". החלל צר מלהכיל את המבקרים ולכן השקט בולט עוד יותר, כמו בבית אבלים. משפחת השאש באה לכאן כמעט בשלמותה. לדברי תמי השאש, גננת במקצועה, הם תיכננו "יום ירושלים" ושני בניהם שעברו את ההתנתקות הצטרפו אליהם. גם הבת מרים, בעלה דוד וילדיה - ובהם התינוקת שירת הים על שם מקום מגורי האחים לפני ההתנתקות, באו למוזיאון. באנו כדי להזדהות, אומרת השאש. היא סבורה שצריך לבוא עם ילדים למוזיאון כי "הזיכרון לא יישאר אם ייתנו לזה להיעלם. זה כמו מוזיאון השואה, להבדיל אלפי הבדלות. למה באים לשם? כדי להנציח, לכבד את הקורבנות. כך כאן". בתה מרים אומרת שהביקור ריגש אותה אבל היא לא היתה צריכה לבקר כדי להיזכר. בעלה דוד טוען שהחוויה אמנותית מדי, לעומת מה שהיה שם. אך הוא סבור שהמוזיאון חשוב כמקום להנצחה.