יום ג', כד’ בכסלו תשע”ח
    - - -  
איש רשות השידור וחתן פרס סוקולוב, יעקב אחימאיר, ביקר בחורף 2009 במוזיאון גוש קטיף בירושלים. להלן רשמיו, במאמר לעיתון ישראל היום.

יעקב אחימאיר. גוש קטיף: מוזיאון. ביום שבו מחליטים בכנסת להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף, מבקרות עשרות נערות-תלמידות מאשקלון בשלושה-ארבעה חדרים בסמטה ירושלמית שזכתה לאכלס מוזיאון, "מוזיאון גוש קטיף." השם, למען האמת, מעט יומרני אבל המסר הוא העיקר, והעיקר הוא שהוא "עובד." במיוחד בימים שבהם מופגזים יישובי עוטף עזה. עוד לפני ההגעה למקום שנפתח למבקרים לפני כחצי שנה סברתי כי בעוד שעה קלה אהיה נתון במוזיאון תחת הפגזת תעמולה ומסרים אידיאולוגיים חריפים מבית מדרשו של הרב דב וולפא הוא הוא "המטה להצלת העם והארץ." הוא היוזם, המייסד של המוזיאון. אך לא: צילומים עובדות בעיצוב גרפי צנוע, תערוכת ציורים, סרטי חדשות על פינוי גוש קטיף. בחדר המבוא מוצבת המנורה הזהובה, זו שנישאה על כתפי המפונים מבית הכנסת בנצרים, חיקוי למנורת המקדש שנחקקה בשער טיטוס ברומא. לפי לוחות התאריכים שנתלו במוזיאון, המבצע הראשון, דמוי "עופרת יצוקה" של ימים אלה, התחולל כבר במאה ה-12 לפני הספירה, עת כבש שבט יהודה את עזה. בדרך לימינו היתה גם תוכנית ההתיישבות שהגה יצחק רבין בשנים .1971-1970 במקום יש אווירה של גלריה לאמנות, גם בהשראת צילומיו של הצלם זיו קורן. מסמכים גלויים, המעלים רק חיוך ותחושה חריפה של אירוניה, כאשר בחוץ הירושלמי הסגרירי נשמעות התפוצצויות: "מהם הבומים האלה?" שואלת במעט חרדה אחת התלמידות מאשקלון, המורגלת בבומים אחרים. "אלה לא בומים" היא מקבלת מענה "אלה רק שיפוצים בירושלים". אכן, משפצים בירושלים. בונים והורסים, מימי דוד המלך ועד ימי ניר ברקת. במוזיאון מוצג גם נאום שרון בישיבת הממשלה ביום אישור פינוי הגוש: ..."לאש נשיב באש, קשה מאי פעם" בין המסמכים המוצגים, צילום דבריו של ראש הממשלה אריאל שרון בישיבת הממשלה ביום שבו אישרה ממשלתו את תוכנית פינוי הגוש. "על הפלשתינים מוטלת עתה חובת ההוכחה. עליהם להילחם בארגוני הטרור...ליד המושטת לשלום נשיב בעלה של זית. אך לאש נשיב באש, קשה מאי פעם", הבטיח שרון, ולא קיים. אי אפשר שלא לחייך, חיוך עצוב, אירוני, לנוכח קריאת נוסח הנאום הנשמע כיום ככתובת המשורטטת במצעד איוולת. "הנאום, ככתבו וכלשונו, תלוי כאן בפינת הציניות", אומר לנו בציניות יעקב קליין, מפעילו של המוזיאון. התלמידות מאשקלון צופות במהלך הביקור בסרט תיעודי על הפינוי, כמה מהן מוחות דמעה, ללמדך שהמסר של יוזמי המקום נקלט גם נקלט, ללא צעקה אחת. נערות אחדות מסננות הערות בוז לעבר השוטרים, לובשי השחורים, כשהם נראים בסרט שבו הן צופות. ציפיתי לראות כתובת מתנוססת על אחד מקירות המוזיאון, אולי כתובת צעקנית בנוסח: "הרי אמרנו לכם!". אבל ה"אמרנו לכם" כה מובן בעצם ימי "עופרת יצוקה." איש לא נזקק לאזכור כאשר גם אתרי היישובים לשעבר בגוש קטיף הפכו לכן שיגור של הרקטות לאשקלון. בסרט שבו צופות התלמידות נראים המפונים כשהם מוסעים באוטובוסים אל מחוץ לגוש שחרב. הפינוי מסתיים. ועדת חקירה ממלכתית עוד תבדוק את דרך טיפול הממשלה בהם מאז עקירתם. חברי הוועדה לאחר שימונו אולי יבקרו במוזיאון הצנוע, אולי אפילו יאזכרו אותו בדו"ח שלהם - אולי לצד ציטוט משורות תוכחה אלה או אחרות של אלתרמן. והעיקר - "השם יעזור" כאמירת אבישג מאשקלון.